החסד הוא דרמה פוליטית-מוסרית שמתרחשת בחצרות השלטון, אבל לא נשארת שם. במרכז העלילה עומד מריאנו דה סנטיס, נשיא הרפובליקה האיטלקית כדמות בדיונית לחלוטין, אלמן ואב לדורותיאה, משפטנית צעירה ההולכת בדרכו. האווירה היא של לחץ שקט: כהונתו מתקרבת לסיום, והכול נראה לרגע כמו שגרה שנשמרה היטב. ואז מגיעות שתי בקשות חנינה רגישות במיוחד, שמטלטלות את הקרקע ומכריחות את הנשיא להתמודד עם שאלות מוסריות שמסרבות לקבל תשובה פשוטה. הסרט מתבונן בשבריריות של הכרעה מוסרית, ובאופן שבו ההיסטוריה נבנית דווקא מהרגעים שבהם אין דרך נכונה אחת.
מה שהופך את החסד למומלץ הוא השילוב בין כתב דרמטי שמבקש לחשוב לבין ביצועים שמחזיקים את המתח על הגוף. בבימויו של פאולו סורנטינו, עם טוני סרווילו בתפקיד הראשי, הסרט עובד דרך דמויות שמנהלות דיאלוג פנימי מתמיד: לא רק מה יקרה, אלא מה זה אומר, ואיך זה ישתבץ בזיכרון עתידי. לצידו מופיעות אנה פרצטי, מאסימו ונטוריֶלו, מילביה מריגליאנו, אורלנדו צ’ינקה וג’וזפה גאיאני, והם מעגנים את הדילמות בתוך מערכות יחסים ובתוך עולם של אמון, נאמנות ואחריות. הבחירה לשזור בין החלטות רשמיות לבין החיים האישיים מוסיפה עומק: השאלה “מה הדבר הנכון לעשות?” מקבלת גם מחיר רגשי וגם השלכות משפחתיות.
החסד מתאים לערב שבו בא לכם דרמה אינטיליגנטית, כזו שמבקשת תשומת לב ולא ממהרת לשחרר. זה סרט מצוין לצפייה בבית, עם שיחה טובה אחר כך, במיוחד אם אתם אוהבים סיפורים על מוסר, כוח וגבולות ההכרעה. תנו לו זמן, ותנו לעצמכם להישאר עם השאלות בסוף: למי ששואלים את עצמם איך בוחרים כשאין תשובה נקייה, זה בדיוק הסוג של צפייה שכדאי לעשות יחד.
