גויו הוא דרמה-רומנטית עם נגיעה קומית, שמתרחשת בתוך עולם של שגרה, רגישות לפרטים והרבה מקום למה שקורה בלב כשמשהו משתנה. הסרט עוקב אחר בחור עם אוטיזם שעובד כמדריך במוזיאון, ומנהל את היום שלו בקפידה כמעט מתמטית: שגרה נוקשה, כללים ברורים, והרגשה שהוא יודע בדיוק איך דברים אמורים להסתדר. ואז, דווקא במקום שבו הכול נראה מוכר ומסודר, נכנסת אהבה ומשבשת את הסדר הנוח. האווירה היא אנושית וחמה, עם קצב שמאפשר גם להתבונן וגם להרגיש, בלי להפוך את הרגש לקריקטורה.
מה שמייחד את גויו הוא השילוב בין גישה רגשית לבין בניית דמויות שמחזיקות מים. הבימוי של Marcos Carnevale מכוון את הסיפור כך שהמערבולת הרומנטית לא מוחקת את האישיות הראשונית של הגיבור, אלא מציבה אותה מול מצבים חדשים ומורכבים. שחקנים כמו Nicolás Furtado, Nancy Dupláa, Soledad Villamil ו-Pablo Rago יוצרים פסיפס של דינמיקה יומיומית, ומוסיפים עומק דרך משחק שמרגיש מחובר לקרקע. גם נוכחותם של Diego Alonso ו-Cecilia Roth תורמת לתחושת עולם רחבה יותר, שבה רגשות חדשים לא מגיעים בבת אחת אלא מתגלגלים, משנים גוון ומייצרים רגעים של תעוזה.
גויו מתאים במיוחד לערב שבו בא לכם סיפור על אהבה שמגיעה בזמן לא צפוי, אבל עדיין נשארת נאמנה לאופן שבו אנשים חווים את העולם. זה סרט שכדאי לשים כשאתם רוצים דרמה רכה, רומנטיקה עם לב, וקצת הומור שמגיע מהחיים עצמם ולא מהגזמות. צפייה עם בן או בת זוג עושה טוב בגלל קו הרומנטיקה, אבל גם צפייה לבד תעבוד מצוין אם אתם מחפשים סרט שמזמין להקשיב, להבין ולהתרגש מהדרך שבה רגשות חדשים נכנסים לשגרה.
