האלווין: הסוף (2022) הוא סרט אימה-מותחן שמתרחש באווירה כבדה ומצטברת, ארבע שנים אחרי האירועים האחרונים. לורי, שמנסה לבנות חיים חדשים לצד נכדתה אליסון, נמצאת במקום שבו הפחד אמנם נסוג, אבל הטראומה לא נעלמת. במקום מרדף רציף, הסרט מתמקד בעוגן האנושי של הדמויות: החלטות, זיכרונות, והדרך שבה עבר מרסק שגרה. כשמייקל מאיירס לא נראה זה זמן, נדמה שהרוע הושהה, עד שהמציאות מתהפכת דרך גל אלימות שמכריח את לורי לחזור אל נקודת המוצא שלה.
מה שמייחד את ההצעה הזו הוא האופן שבו היא ממקמת את הסיפור סביב לורי כמי שמנסה להפסיק להיסחף. המשחק של ג’יימי לי קרטיס נותן לסרט משקל רגשי, במיוחד כשהיא עוברת מכתיבה ופיוס עצמי לעימות ישיר עם הרוע שאותו היא כבר מכירה מקרוב. לצדה, אנדי מאטיצ’ק מגלמת את אליסון, ורוהן קמפבל, וויל פאטון, קייל ריצ’רדס וג’יימס ג’וד קורטני משלימים צוות שמחזיק מתח גם כשהסכנה לא נמצאת על המסך כל הזמן. ברמת הבימוי, Debra Hill מובילה את הסרט בגישה שמעדיפה התנגשות פנימית והידרדרות מדורגת, ולא רק אפקטים.
הסרט מתאים במיוחד לערב שבו בא לכם אימה מותחת עם שכבה דרמטית ולא רק בהלה רגעית. הוא עובד טוב לצפייה עם אדם אחד שאתם יכולים לדבר איתו אחרי כל תפנית, או בקבוצה קטנה שמחפשת סרט שמחזיק מתח לאורך זמן. אם אתם אוהבים סיפורי אימה שמתחילים בשקט מתוח ואז דוחפים את הדמויות לפעולה שאין לה חזרה ממנה, האלווין: הסוף הוא בחירה חזקה.